בוררות מסחרית ובין־לאומית: תניית בוררות, ניהול ההליך ואכיפת פסק

קודם כול: איזה משטר חל

חוק הבוררות, התשכ״ח-1968, מסדיר בוררות מקומית שאינה נכנסת למשטר הבין־לאומי החדש. הוא עוסק, בין היתר, בהסכם הבוררות, עיכוב הליכים, מינוי בורר, סמכויות עזר של בית המשפט, אישור הפסק ועילות ביטול.

חוק הבוררות המסחרית הבין־לאומית, התשפ״ד-2024, חל על בוררות בין־לאומית בעניין מסחרי לפי מבחני החוק, ובלבד שההליך החל ביום 14 בפברואר 2024 או לאחריו. החוק חל במלואו רק כאשר מושב הבוררות בישראל; סעיף 9¹, סעיף 10², סעיף 24³, סעיף 25⁴, סעיף 26⁵, סעיף 44⁶ וסעיף 45⁷ חלים גם כשהמושב מחוץ לישראל. כאשר החוק החדש חל, אין לייבא אליו אוטומטית את ברירות המחדל של חוק הבוררות המקומי.

הסיווג אינו נקבע רק לפי אזרחות הצדדים או שפת החוזה. לפי החוק, בוררות היא בין־לאומית אם מתקיימת אחת מאלה:

1. בעת כריתת ההסכם, מקומות העסקים של הצדדים נמצאים בתחומי שיפוט שונים.
2. מושב הבוררות שנקבע, מקום ביצוע חלק מהותי מן ההתחייבויות או המקום בעל הקשר ההדוק ביותר לסכסוך נמצא מחוץ לתחום השיפוט של מקומות העסקים.
3. הצדדים הסכימו במפורש ובכתב שנושא ההסכם קשור ליותר מתחום שיפוט אחד.

אם לצד יש יותר ממקום עסקים אחד, קובע המקום בעל הקשר ההדוק ביותר להסכם הבוררות; אם אין לו מקום עסקים, קובע מקום מגוריו הרגיל. המושב קובע בעיקר את המשטר הסטטוטורי ואת בית המשפט המפקח, ואינו בהכרח המקום הפיזי של הישיבה. סדרי ההליך נתונים במידה רחבה להסכמת הצדדים ולהרכב.

בבוררות מקומית ברירת המחדל היא בורר יחיד. בבוררות הכפופה לחוק הישראלי החדש - ככלל, כאשר המושב בישראל - סעיף 11(ג) קובע שלושה בוררים בהיעדר הסכמה. כשהמושב מחוץ לישראל, סעיף 11 אינו בין הסעיפים שהוחלו על מושב זר; לכן המספר נקבע לפי הסכמת הצדדים, הכללים המוסדיים ודין המושב.

בוררות, בית משפט או גישור

בוררות עשויה להציע מומחיות ענפית, ניטרליות בין מדינות, גמישות דיונית ומסגרת לאכיפה חוצת גבולות. היתרונות אינם אוטומטיים: הם תלויים בתניה שניתנת להפעלה ובהליך מידתי. בית משפט עשוי להתאים יותר כאשר נדרשת אפשרות להכרעה פומבית או תקדימית, סמכויות כלפי צדדים שלישיים או מסלול ערעור רגיל. אפשרות לצירוף בעלי דין אינה כלל גורף; היא תלויה בדין הדיוני, בערכאה ובנסיבות. גישור משאיר את התוצאה בידי הצדדים, אך אינו מספק הכרעה כפויה אם אין הסכמה.

בסכסוך רב־חוזי או רב־צדדי יש להשוות את כל התניות. חוזים המפנים למוסדות, כללים, מושבים או הרכבים שונים עלולים ליצור הליכים מקבילים והכרעות שאינן מתיישבות. נקודת המוצא היא שהסכם הבוררות מחייב את הצדדים לו. לפי חוק הבוררות המקומי הוא חל גם על חליפיהם, אלא אם משתמעת כוונה אחרת. הפסיקה מכירה בנסיבות מצומצמות שבהן ניתן לצרף או לחייב מי שאינו חתום, אך ערב, בעל מניות, חברה קשורה, קבלן משנה או נאמן אינם נעשים צד לבוררות רק מפני שהם קשורים לעסקה. צירוף או איחוד דורשים תשתית משפטית והסכמית מתאימה.

מה צריכה לכלול תניית בוררות

תניה מעשית מגדירה את הסכסוכים והחוזים המכוסים, את המוסד והכללים או מנגנון אד־הוק, את הרשות הממנה במקרה של כשל, את מושב הבוררות, השפה והדינים הרלוונטיים. עליה לקבוע מספר בוררים, אופן מינוי וגילוי ניגודי עניינים, מסירה, סעד זמני, סודיות, אבטחת מידע, נימוק, עלויות וריבוי צדדים. כללים מוסדיים שאומצו עשויים לקבוע ברירות מחדל שונות מאלו שבחוק. דרישת כשירות צרה מדי או מוסד ששמו אינו מדויק עלולים לשתק את המנגנון, בעוד שהיעדר מושב מפורש אינו בהכרח קטלני אך מעביר החלטה מהותית מן הצדדים להרכב, למוסד או לבית המשפט.

סעיף המשלב משא ומתן, גישור ובוררות צריך לקבוע מה מפעיל כל שלב, מי משתתף, כמה זמן הוא נמשך וכיצד עוברים לשלב הבא. תנאי מוקדם עמום עלול ליצור מחלוקת דיונית עוד לפני הדיון בסכסוך המסחרי.

גם כאשר הצדדים בוחרים בבוררות, ניתן לשמור להם אפשרות לפניות נקודתיות לבית המשפט, כגון בקשה לסעד זמני או מימוש בטוחה, בלי לרוקן את הסכם הבוררות מתוכן. במשטר הבין־לאומי, פנייה לבית משפט לסעד זמני לפני הבוררות או במהלכה אינה, כשלעצמה, סותרת את הסכם הבוררות. עם זאת, יש לזהות את המשטר, את הנכס ואת הערכאה המוסמכת לפני הפנייה.

לפני חתימה כדאי לבצע בדיקת הפעלה של התניה כאילו כבר פרץ סכסוך: מי שולח הודעה, לאיזו כתובת, אילו מסמכים מצורפים, מי ממנה בורר אם הצד האחר אינו משתף פעולה, ומה קורה אם הבורר שנבחר מנוע או אינו זמין. יש לוודא שהמוסד קיים, שהכללים מזוהים, שהמושב נקוב ושאין סתירה בין סעיף הבוררות, סעיף השיפוט, הבטוחות וסעדי החירום. בדיקה זו מגלה פגם מעשי לפני שהצדדים תלויים במנגנון.

ניהול ההליך

עם פרוץ הסכסוך יש לאתר את כל גרסאות החוזה, הודעות המסירה, תניות המדרגות וכללי המוסד. במקביל נבדקים התיישנות, סמכות, נכסים לסעד זמני והליכים מקבילים. לאחר מינוי ההרכב אפשר לקבוע בצו ניהול את כתבי הטענות, גילוי המסמכים, אבטחת המידע, המומחים, השפה, התרגום, הדיונים ולוח הזמנים.

בחוק הבין־לאומי נשמרים יחס שווה והזדמנות נאותה לכל צד להציג את עניינו. ההרכב רשאי להכריע בסמכותו ובתוקף תניית הבוררות, בכפוף לתפקיד המוגבל שקבע החוק לבית המשפט. טענת סמכות או טענה להפרה שניתן להתנות עליה צריכות לעלות במועד; המשך ללא מחאה עלול לפגוע באפשרות להסתמך עליהן מאוחר יותר. הפסק צריך להישאר בגבולות ההסכמה ולעמוד בדרישות הכתב, החתימה, התאריך, המושב והנימוק החלות עליו.

פסק מקומי: אישור, ביטול וערעור

פסק בוררות מקומי אינו ערעור נוסף על הסכסוך. ניתן לבקש את אישורו, והתנגדות לאישור נעשית באמצעות בקשת ביטול בעילות שהחוק מונה. עילות אלה אינן מאפשרות דיון מחדש בכל עובדה או מסקנה רק מפני שצד סבור שהבורר טעה. גם כאשר מתקיימת עילה רשאי בית המשפט לדחות בקשת ביטול אם לא נגרם עיוות דין. טענה שפסק ניתן באיחור דורשת, ככלל, שמירת הזכות בכתב לפני מתן הפסק.

ערעור אינו ברירת מחדל. תיקון מספר 2 משנת 2008 מאפשר לצדדים להסכים על מסלול ערעור לפני בורר נוסף, בכפוף לתנאים הקבועים בדין. בחירה במסלול זה מצמצמת את עילות הביטול ומונעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט. ערעור ברשות לבית המשפט אפשרי רק במסגרת שנקבעה בחוק, כאשר הצדדים הסכימו שהבורר יפסוק לפי הדין, ונדרשת טעות יסודית ביישום הדין שיש בה כדי לגרום לעיוות דין. המועד להגשת בקשת ביטול של פסק בוררות מקומי מוגבל ל-45 ימים. אם הפסק ניתן בפני המבקש, המניין מתחיל ביום מתן הפסק; אם ניתן שלא בפניו, המניין מתחיל ביום שבו נמסר לו העתק הפסק בידי הבורר או בעל דין. פנייה לבורר לפי סעיף 22 וחריגים נוספים בסעיף 27 עשויים לשנות את נקודת המוצא או את תחולת המועד. לאחר אישור הפסק עלול מסלול הביטול להיחסם, בכפוף לחריגים שבחוק. עם קבלת הפסק יש לבדוק מיד את ההסכם, המסירה, התיק הדיוני והמסלול שנבחר.

פסק בין־לאומי: ביטול, הכרה ואכיפה

ביטול פסק נעשה בדרך כלל בבית המשפט שבמושב הבוררות ולפי דין המושב. הכרה או אכיפה מתבקשות במקום שבו רוצים להסתמך על הפסק או שבו מצויים נכסים. החוק הישראלי משנת 2024 קובע עילות מוגדרות לביטול פסק הכפוף לו וכן מסגרת להכרה ולאכיפה, בכפוף לעילות סירוב.

בקשה לביטול פסק לפי החוק משנת 2024 מוגשת בתוך 90 ימים ממועד קבלת עותק הפסק. אם הוגשה בקשה לתיקון, לפרשנות או לפסק נוסף לפי סעיף 42, מניין 90 הימים מתחיל במועד שבו הכריע הרכב הבוררים באותה בקשה. זהו מסלול שונה מן המועד החל בדרך כלל על בקשת ביטול של פסק מקומי.

אמנת ניו יורק מספקת מסגרת מרכזית להכרה ולאכיפה של פסקי בוררות זרים במדינות החברות. יש להציג את ההסכם והפסק ולעמוד בדרישות המסמכים והתרגום; למדינת האכיפה יש סמכות לדון בעילות הסירוב שבאמנה. לפני נקיטת הליך יש לבדוק את דין היישום ואת רישום ההסתייגויות במדינת היעד. הכרה בפסק אינה שווה לגבייה בפועל: עדיין צריך לאתר נכסים, לתאם הליכים מקבילים ולהפעיל את דיני ההוצאה לפועל או הגבייה המקומיים.